לפי מחקר שנמשך מאז בחירת נציגי המפלגה בפריימריז בשנת 2022, נמצא כי מתפקדי התנועה בכללותם מעדיפים מועמדים קולניים ועימותיים יותר ממצביעי הליכוד. עוד ניכר פער העמדות ביניהם: כך למשל, 61.1% בקרב מתפקדי הליכוד תומכים בהפיכה המשטרית, לעומת רק 40% מהבוחרים
חשוב להחזיר למעגל אותם עשרות מתמודדים וחבריהם אשר אולי התרחקו עכשיו לפינותיהם השונות. המבחן הגדול שעומד לפני הדמוקרטים יחד עם מפלגות המרכז ואפילו הימין המתון, הוא להוביל את ישראל למקום חדש
לאורך השנים האחרונות חזינו בלא מעט קמפיינים פוליטיים קשים. אתמול הוכיח נתניהו שוב שאין לו גבולות, כשהפעם ההקשר לבנו ההרוג של הרמטכ"ל לשעבר ברורה. בבלפור כבר סימנו את הדמון הבא, רק שלאיזנקוט, כרגע, זה לא מזיז
עשרות שנים באוסלו, בגירוש מרצועת עזה, בבריחה מלבנון, הם היו לבד על המגרש והם עשו מה שהם רוצים. אז זה נגמר, והנה בעזרת השם יבוא צדק. האירוע הזה של משפט נתניהו זה דרייפוס, הוא חייב להסתיים
התורה מטילה על לומדיה משא כבד של חובות, כפיפות והקרבה. אין בה צ'ק פתוח לעמלם של אחרים וגם לא ערובה לעליונות מוסרית
ההסכם שנחתם בין ישראל, לבנון וארה"ב הוא הישג מדיני לא מבוטל - ועם זאת ישנה תמימות דעים בישראל, שארגון הטרור יעשה הכול כדי להעיף את רכבת השלום מהפסים. בניגוד להסדרים קודמים, כיום ישנה דרישה ברורה: קודם פירוק חיזבאללה, אח"כ פריסה מחדש של צה"ל במרחב
האם באמת היה עדיף להשאיר את הסכם אובמה עם איראן, מה עומד מאחורי ההתנגדות למינוי רומן גופמן, למה הצטרפותו של צביקה מור עשויה לחזק את הציונות הדתית - ומדוע רשימת ימין חדשה עדיין מתקשה להתרומם?
בצל הסלמה ברורה בהיקף הירי בגזרה הצפונית, נדמה שעבור כמה מראשי הרשויות המופגזות - ענייני החוץ דחופים דווקא יותר. כששלושה מהם נמצאים ברגעים אלה על רחבי הגלובוס באירועי יח"צ כאלה ואחרים, קשה שלא לתהות האם ההפקרה עלתה שלב - וכעת היא מגיעה גם מבית
הדרישה ל"ממשלה ציונית" הפכה בישראל למבחן שקובע מי בפנים ומי בחוץ: מי נחשב שותף לגיטימי, ומי נדרש שוב ושוב להוכיח נאמנות. במקום אזרחות שווה ופשוטה, נוצרה מסננת פוליטית שמרחיקה ערבים ואחרים מהמשחק הדמוקרטי - ומציבה את השייכות למדינה על תנאי
המהלך של אחת מיצרניות הליבה אינו רק טכני, אלא ביטוי למעבר ממדיניות של תיאום והגבלה לעצמאות וגמישות - על רקע שיבושי שוק, מתיחות אזורית ושחיקת המודל הקולקטיבי של אופ"ק
במאה הקודמת היו אלה האינטלקטואלים שבגדו בתפקיד שלהם אבל בישראל של ימינו הפניית העורף לצורך לסמן גבול ו"להתנבא" מול בעלי השררה דרמטית פי כמה, וההפקרות זועקת. בינתיים, שמה הטוב של היהדות אובד וישראל צועדת למקום שממנו יהיה קשה לחזור
בעוד שבועיים צפוי נשיא ארה"ב להמריא לבייג'ינג, למפגש עם שי ג'ינפינג, נשיא הרפובליקה העממית - ביקור שנדחה מראשית אפריל על רקע העימות עם איראן, מתוך הנחה שעד אז כבר ניתן יהיה לסגור את הקצוות. אלא שהמלחמה, לפחות במונחים של טראמפ - גם הסתיימה וגם ממש לא
בהצהרתו לפני ערב חג הפסח הציג ראש הממשלה נרטיב תנ"כי למערכה מול איראן - עם הישגים והבטחות לעתיד, לצד מחירים שהוא עצמו מודה בהם, אך ללא תשובה ברורה לשאלה מתי ואיך זה יסתיים
השבר העמוק של 7 באוקטובר והנרטיב השיעי של "חברת המדוכאים" מאיראן נפגשים בצומת פסיכולוגי מסוכן של זעם ונקמה נצחית. רק המרת החרדה הקיומית באבל בוגר והנחת "השריון המדמם" יסללו נתיב להתבגרות לאומית ושלום המבוסס על "דיאלוג של צלקות"
בזמן שטילים וכטב"מים מעצבים את שדה הקרב, המערכה האמיתית מתנהלת על התודעה העולמית ועל היציאה מהבוץ המזרח-תיכוני. כדי להימנע ממלכודת המלחמה הבלתי נגמרת, טראמפ עשוי לשחזר את המודל הצפון קוריאני: מיתוג מחדש של המציאות כ"הסכם הטוב בהיסטוריה" בדרך לשקט תעשייתי
לפיקוד העורף היו שמונה חודשים כדי להפיק את הלקח מהפעם הקודמת שבה החרידו את אזרחי ישראל למרחבים המוגנים רק כדי להזהיר. נקווה שיתר גופי הביטחון הסיקו מסקנות נכונות יותר
בין ההבטחות לבוחרים לסיים את "מלחמות הנצח" לבין הלחץ הגובר לתקיפה צבאית, דונלד טראמפ ניצב בפני הכרעת מורשת גורלית בראשית 2026. כשמחירי הדלק ובחירות האמצע מעבר לפינה, הנשיא האמריקני מגלה שהמרחק בין נאום תקיף למלחמה אזורית מעולם לא היה קצר יותר
הדד ליין שהוצב מתקרב לסיומו, הכוחות האמריקניים מתגברים במזרח התיכון והמסרים מטהרן נותרים סותרים: האם הבית הלבן מכוון להסכם חסר תקדים שכולל פירוק ופיקוח קשיח - או נערך לאופציה צבאית מוגבלת אך עוצמתית
נכון שהעסקה שהושלמה השבוע רחוקה מהניצחון המוחלט, אבל אסור לשכוח שתנאיה טובים פי אלף מאשר עסקת הכניעה שרבים רצו, כולל בכירי מערכת הביטחון. גם, הרקורד הבעייתי של מרבית חברי הוועדה שתוביל את עזה, ובאילו אמצעים נוקטים מתנגדי הממשלה על מינויי מפתח של השלטון?
ביקור במוזיאון השואה בוושינגטון חושף היעלמות של התערוכות האוניברסליות, ומעלה תהיות על הפיכת הזיכרון היהודי לגטו צר שמתעלם מסבל של אחרים. במציאות של כוחנות מופקרת בישראל וארה"ב, הגיעה העת למוסדות זיכרון שלא יעסקו רק ב"מה עוללו לנו" אלא גם ב"מה נדרש מאיתנו"
לידיעת התנועה לאיכות השלטון: מי שרוממות שלטון החוק בגרונו, אינו יכול ללכת יד ביד ולייצג קצינת משטרה שכמעט כל שופטי בג"ץ קבעו שהפרה ברגל גסה וביודעין את החוק. כיצד סבן, שבית המשפט העליון קבע כי פעלה שלא כדין, מוצגת כיום כאבירת שלטון החוק?
