על אף המעורבות האמריקנית העמוקה בזירה הביטחונית והמדינית, מערכת היחסים בין ישראל לארה"ב מבוססת על אינטרסים הדדיים ולא על יחסי תלות חד-צדדיים. מתווה טראמפ ותוכנית 20 הנקודות ממחישים כי ישראל אינה "וסל" - אלא שותפה משמעותית בעיצוב הסדר האזורי החדש
אם נעלמת מוטב שיקראו לך יפעת תומר ירושלמי ולא היימנט קסאו. אם נלכדת בידי חמאס, מוטב שיקראו לך גלעד שליט ולא אברה מנגיסטו ואם מתנהל נגדך משפט פלילי, מוטב שיקראו לך נתניהו ולא בוזגלו
בעוד נשיא ארה"ב מצהיר כי המלחמה בעזה הסתיימה והפסקת האש יציבה נתניהו מדגיש שהמלחמה לא הסתיימה, ודוחה הקמת ועדת חקירה עד לאחר סיומה. הסתירה הזו אינה רק סמנטית: היא חושפת פער עמוק בין אינטרס אמריקני להציג "שלום היסטורי" לבין המציאות שישראל מתמודדת עמה בשטח
בישראל של השנים האחרונות נדמה שסגירה הפכה לסמל של החלטיות ושליטה, אך לא תמיד מתוך מחשבה עמוקה. סגירת גלי צה"ל, כמו צעדים אחרים, מבטאת מגמה מסוכנת של בריחה ממורכבות ומדו־שיח, ופוגעת בתרבות, בחברה ובאמון הציבור
שלושים שנה אחרי הרצח, כשמכונת ההסתה שוב עובדת שעות נוספות, כדאי לזכור את האיש שלא התחפש, שלא שיקר, שלא ברח מאחריות. רבין לא היה מושלם - ודווקא בגלל זה אהבתי אותו
30 שנה אחרי אותו לילה נורא באיכילוב, ברור לי שהמדינה לא חזרה להיות כפי שהייתה ערב הרצח - ואולי גם לא תחזור. מאז שהכדורים פילחו את חזהו של רבין, אנחנו חיים בתקופה של הסתה, פילוג ושיתוק. ובכל זאת, אני מסרב לוותר על התקווה להפוך את האבל לתיקון לעתיד טוב יותר
הרצח הפוליטי בכיכר והטבח של גולדשטיין במערת המכפלה לא חיסלו רק בני אדם - הם חיסלו רעיון. שלושים שנה אחרי רצח רבין, ישראל והמערב כולו נעים בין פונדמנטליזם לפופוליזם, בין פחד לריסוק התבונה. מה שהחל כאן הפך למגפה עולמית - קץ עידן התבונה והולדת עידן הפראות
פעם זה היה יום של אבל לאומי, של דממה, של תחושת אחדות נדירה. היום, שלושה עשורים אחרי אותו לילה בנובמבר 1995, הזיכרון הפך לפוליטי, מחנה שלם נעדר מהכיכר - וישראל שכחה לא רק את רבין, אלא גם את עצמה
רבין לא היה מדינאי מוצלח, אפילו לא פוליטיקאי טוב במיוחד. יש שיאמרו אף שלא היה בן אדם דגול, אבל הוא היה לפחות בן אדם, שזה הרבה יותר ממה שאפשר לומר על יורשיו מימין ומשמאל
הם זועקים נגד השב"כ כשזה פוגע במשפחה השלטת, אבל שותקים על הדלפות חמורות יותר של לשכת ראש הממשלה. הפצ"רית לקחה אחריות והתפטרה, בעוד נתניהו מסרב
המלחמה מאחורינו, הרפורמה המשפטית לפנינו, והשבוע האחרון היה דרמטי יותר מכל פרשיה שעולה לכותרות ויורדת אחרי יומיים. הטיוח, השקרים לבג"ץ ולציבור - כל אלו עומדים כעת לא רק בבחינת תיבת פנדורה שפתחה האלופה, אלא גם כנושא המרכזי סביבו יסובו הבחירות הקרובות
סיפור הדלפת הסרטון משדה תימן, פברוקו ובישולו, הוא סיפור על ריקבון ושחיתות ואיבוד בלמים. סיפור על מערכת שפשוט החליטה לצפצף על הציבור, על חיילי צה"ל, ולגלות אדישות, אטימות ולא מעט זלזול כלפי כל מי שניסה לבקר אותה
