התעלמות טראמפ מישראל היא סימפטום לחזרת האינטרסים הקרים שבהם שימושיות מחליפה נרטיבים היסטוריים. בעוד האזור צועד לדיפלומטיה פונקציונלית, ישראל לכודה באסטרטגיית כוח שהופכת אותה לנטל. זהו רגע של פיכחון הדורש מעבר מיוהרה והתמכרות לסכסוך - להשתלבות ריאלית בעולם
איזנקוט בוחן סופר־פארטי מול קיפאון הסקרים, בזמן שוועדת חקירה לא קמה, מינוי אייכלר מכשיר תרגיל חרדי, פרשת "המרגל מהדרום" מתבררת כקונספירציה, זיני שותק מול הפגיעה בשב"כ וראיית הזהב של משפט נתניהו נשארת בחוץ
אפשר לכעוס על גנץ, לומר שהקמפיין פופוליסטי, ילדותי, מעצבן או מסית. אבל בעוד שלפיד, איזנקוט ובנט לא מספקים תשובות, גנץ הוא היחיד בקרב האופוזיציה שמציף נקודות בוערות לציבוריות הישראלית בבחירות הקרובות, נקודות שמי שרוצה להיות בממשלה הבאה - לא יכול להתעלם מהן
האם מישהו בכלל יעשה חשבון נפש או יישא בתוצאות לנוכח הדוח החמור של מבקר המדינה בדבר שימוש משטרתי נרחב ברוגלות ובהאזנות סתר? אל תעצרו את נשימתכם. מדובר באחד ממבצעי הנדסת התודעה ואחיזת העיניים הגדולים והממושכים שביקשו והצליחו להשפיע על מוחם של האזרחים
בעוד השופט ברעם מתרפס בפני נתניהו, החקירה הנגדית דוחקת אותו לפינה בסוגיית ניגוד העניינים. שיא הדיון חשף סטנדרט כפול קיצוני: רה"מ קבע כי יועץ שפועל עבור אינטרסים זרים בלשכה חייב לעוף, בניגוד מוחלט לטענתו בפרשת קטארגייט כי "אין פסול" ביועץ המועסק על ידי קטר
מול עולם שמתנהל בקטבים של רע מוחלט או אידיאלים נאיביים, ישראל מייצגת דרך אחרת המשלבת בין הפעלת כוח לבין ריסון וערכים. חוסר היכולת של המערב להכיל מורכבות של "גם וגם" הוא השורש לשתיקה מול אכזריות המשטרים במזרח, אל מול הזעם המופנה כלפי המדינה שנלחמת על חייה
בעוד ישראל מתמודדת עם איומים קיומיים מבית ומחוץ, ההתחממות המואצת באזורנו הופכת לסכנה מוחשית לתשתיות, לחקלאות ולחוסן הכלכלי. נסיגה מהתחייבויות בינלאומיות אינה רק הצהרה סמלית, אלא הפקרת בטחון האזרחים אל מול מציאות של גלי חום קיצוניים וקריסת מערכות חיוניות
למרות הסקרים המחמיאים והיציבות מתחת ל-61, גוש מתנגדי נתניהו נתקף חרדה. זיכרון הטראומה מ-2022, שבה פיצולים ואגו שרפו מנדטים קריטיים, חוזר להדהד. בזמן שבנט דוחק לאיחוד מיידי כדי לייצר מומנטום, אייזנקוט מהסס ומחכה - והבוחרים חוששים שההיסטוריה תחזור
זה יכול להיות מפגין באיראן או חייל מילואים בישראל. בעולם שמונהג על ידי אנשים שלא רואים אף אחד ממטר, כולנו כלי משחק בידי מי שמטרתם היחידה היא להישאר בשלטון
המחאה נגד האלימות בחברה הערבית אינה תובעת יחס מועדף. היא דורשת דבר בסיסי בהרבה: שהמדינה תמלא את חובתה כלפי אזרחיה. במקום התמודדות רצינית עם משבר האלימות, הממשלה בוחרת להסיט את הדיון. הצגת האזרחים הערבים כבעיה אינה רק עוול מוסרי, אלא גם טעות אסטרטגית
ארה"ב היא אמנם ספקית הנשק העיקרית של צה"ל, אבל כאשר נזקקו למערכת הגנה מרקטות לאמריקנים לא היה מה להציע. מערכת ההגנה האווירית היא עבודה מצוינת של מהנדסי רפאל, אמפרס ואלתא. אפילו חיל הנחתים האמריקני משתמש במיירט שלה
"אנחנו לא מנהלים משא ומתן עם איראן", אמר שליח טראמפ ויטקוף. "היה איתם קשר בעבר". בינתיים, הנשיא האמריקני חזר לאיים על משטר האייתולות: "אמחק אותה מעל פני האדמה". בישראל נשארים עם יד על הדופק בכוננות גבוהה
הוויכוח סביב חוק הגיוס תקוע בשאלה מי יתגייס, ומתעלם מהחלק השני והקריטי של המשוואה - מעמדם של מי שלא יתגייסו. בלי קביעה ברורה ש"שירות" בישיבה מוגבל בזמן, החוק משמר אי שוויון, תלות תקציבית וניכור עמוק מהמדינה
הפסיקו להשתמש בצעירות המשרתות ככלי ניגוח במלחמות אידיאולוגיות. זה לא דיון רעיוני, אלא סימון מטרה שפוגע במוטיבציה וביכולת לתת מענה לצורך הלאומי. עלינו כחברה לייצר מרחב מכבד שמאפשר שירות משמעותי מתוך שליחות, מבלי להפוך את הבחירה של כל בת לקרב זהויות פוליטי
מותם של התינוקות בירושלים אינו "תאונה" אלא תוצאה של מחדל מערכתי ואכיפה רופסת של חוק הפיקוח על המעונות. כדי למנוע את האסון הבא, על המדינה לעבור מהצהרות למעשים: רישוי מחייב, אכיפה ללא פשרות ושקיפות מלאה שתגן על הילדים חסרי הישע
מגרינלנד ועד ונצואלה נדלקים אורות אדומים, דווקא ביום השנה לכהונת הנשיא "הטוב ביותר לעם היהודי". כך הפכה איוונקה טראמפ לגיורת החשובה ביותר בתולדות ישראל מאז רות המואבייה
ח"כ משה סעדה משיב אש למאמר של ברוך קרא בוואלה: "המתקפות האישיות נגדי הן ניסיון נואש להסיט את האש מהריקבון בפרקליטות ומהשופט שמרח את התיק במשך עשור. מי שחושב שיוכל להשתיק אותי באמצעות הכפשות במסווה של פרשנות משפטית - טועה. המאבק לתיקון המערכת רק התחיל"
לפנינו מוטלות שתי גופות, אבל אנשים חסרי מצפון כבר מזהים הזדמנות לקושש קולות: חלק מאשימים את היועמ"שית, חלק את ההורים שחרב עליהם עולמם. למרות זאת, יש שאלות שמוכרחות להישאל
בעולם שבו "כולם יודעים הכול", הפרשנים ממהרים לפזר את הערפל הביטחוני אך לעיתים רק מעצימים את החרדה הציבורית. אל מול האיומים מאיראן והטראומות שטרם החלימו, עלינו להכיר במגבלות הידע, להשקיע בחוסן מעשי ולזכור שבעידן המודרני הנבואה ניתנה לגורמים אחרים לגמרי
במקום לנצל את כישוריו כרמטכ"ל ושר ביטחון מול אתגרי השעה הבוערים, גנץ בוחר בקמפיין "זול" המתמקד ברכילות קואליציונית וביחסים אישיים. בכך הוא נכנע למחלה של המערכת הפוליטית כולה, המעדיפה כותרות על פני תוכן, ומהמר על "משחק לתיקו" שעלול להסתיים בהפסד צורב
הנשיא טראמפ בנה תדמית של מנהיג הנלחם ללא כפפות, אך בעוד איומיו משמשים ככלי לחץ תודעתי מול טהרן, בשטח הם נותרים ללא כיסוי מעשי. עבור המפגינים האיראנים שנותרו לבדם מול דיכוי אכזרי, התקווה לסיוע חיצוני הופכת לתחושת נטישה כואבת ככל שהשעון הולך ואוזל
בעוד המדינה מדממת תחת גל פשיעה, כיתות צפופות ומחדלי בריאות, ניצב בראשה אדם בודד, כבוי ומנותק מהמציאות שסביבו. כאשר גם "משענת חייו" רחוקה והאנשים הקרובים ביותר אליו הופכים ליריבים או לעדי מדינה, נותרנו עם מנהיגות אדישה שבוחרת בהישרדות פוליטית על פני אחריות
כאשר מדינה עוברת מאכיפה אינדיבידואלית לסימון קבוצתי, רף החשד יורד ונטל ההוכחה מתהפך בפועל. ניתוח המגמה בתאילנד מלמד כי התמודדות עם מעצרים וגירושים מחייבת ניהול אסטרטגי קר, צמצום דיבור וייעוץ מקומי למניעת פגיעה אנושה בחירות
היוזמה לתליית תמונות מנהיגים בכיתות מתעלמת מהשסע החברתי ועלולה להפוך את המרחב הלימודי לזירת קרב פוליטית. במקום לחזק את הממלכתיות, המהלך ממסד את הפילוג ומטיל עומס מיותר על צוותי ההוראה במציאות נפיצה שממילא רוויה במתחים
בעוד ישראל נשפטת בסטנדרט מוסרי חסר תקדים, המשטרים באיראן, סוריה וטורקיה זוכים לחסינות ולמימון למרות דיכוי וטיהור אתני. כך העולם בוחר ב"יציבות" על פני ערכים, והופך את הביקורת על דמוקרטיות לכסות נוחה להתעלמות מזוועות של עריצים
למרות שאיראן מובילה את "הציר השיעי", מדינות המפרץ הסוניות לחצו שלא לתקוף באיראן - בגלל אינטרס אישי וחשש שלהן מהלא ידוע. אבל לא רק אי הוודאות עומד במוקד הלחצים, אלא גם אינטרס כלכלי משמעותי שבשבילו מגייסת דוחא את כל זרועות ההשפעה שלה
ההתנגדות הישראלית להרכב המנגנון המיועד לניהול עזה מופנית לדרג נמוך בוושינגטון ולא לבית הלבן. נתניהו בוחר לנתב את הביקורת דרך גדעון סער ומרקו רוביו, ולהימנע מעימות ישיר עם טראמפ. המהלך משדר תקיפות מדינית לצד זהירות פוליטית ושימור הערוץ האישי עם הנשיא
טראמפ מיישר קו עם ירושלים בדרך לעימות עם איראן, אבל הראש של נתניהו כבר בבחירות בספטמבר ובשריונים החדשים בליכוד. גנץ מנסה לחזור למרכז ופוסל ממשלה עם הערבים. וגם - הקרב הדיפלומטי מול ממדאני בניו יורק מתחמם לקראת הביקור באו"ם
זה לא במכירת סודות מדינה, או בקבלת צ'קים ומזדוודת עם כסף. הבגידה החדשה לא ניכרת לעין. היא בדמות עוד מינוי שנראה כמו הליך תקין. קחו לדוגמא את סגן ראש שב"כ החדש, וצעדים כאלו משדרים לדרגים מתחת כי לא הידע או הדרך קובעים - אלא הנאמנות
אנחנו בוחרים פעם אחר פעם מנהיגים מסוכנים וחסרי עומק, לא בגלל טיפשות אלא בגלל עצלות המחשבה שמוחלפת בסיסמאות קלות. התיקון יבוא רק מ"חילון התלמוד" - הפיכת המורשת היהודית לבית ספר של חשיבה מורכבת, ספקות ויכולת לחיות עם שאלות פתוחות
מינוי נ' לשב"כ, פרשת קטארגייט שמסרבת לגווע, לשכה שמדורדרת מוסרית, מתקפה על שומרי הסף ועל הלוחמות וקמפיין של גנץ שמושיט יד לצד הלא נכון. כך נראית מדינה שמחליפה ממלכתיות בנאמנות ומאבדת בלמים
בכל המפלגות, קואליציה ואופוזיציה, מעוניינים להתקשט בשמות חדשים והם מנסים לרחרח אחרי "כוכבים" מתאימים. המפלגות והרשימות שמתחממות על הקווים מחפשות שמות אטרקטיביים לבחירות. כך או כך, די ברור ש-120 הכסאות בפרלמנט הישראלי יתמלאו באנשים אחרים לגמרי
גזר הדין בפרשת רונאל פישר חושף כשלים חמורים, הסתרת חומרי חקירה וחוסר אמינות מצד מי שהפך ללוחם בשחיתות מטעם עצמו. בעוד שסעדה בונה קריירה פוליטית על טענות לטיוח בתיקי נתניהו, דברי השופט סובל מציירים דמות של חוקר רשלן שמשליך את מגרעותיו על המערכת בה צמח
ההמתנה למתקפה איראנית מייצרת מציאות של דריכות תמידית ושגרה שבירה, המערערת את הביטחון הפנימי והאמון במוסדות. במצב של חוסר ודאות קיצוני, הכרה במצב ותיווך אחראי הופכים לצורך נפשי קיומי המאפשר למערכת הנפשית לנשום ולהמשיך לתפקד
גוף האישה נותר זירה של מאבקי כוח, שבה נורמות צניעות ופיקוח דתי משמשות ככלי פוליטי להדרת נשים. מהתקוממות הנשים באיראן ועד למהלכי החקיקה המכרסמים בזכויותיהן בישראל, הניסיון למשטר את המרחב הציבורי מחייב התייצבות מול כוחות שמרניים המבקשים לקחת אותנו לאחור
מאחורי הרטוריקה על דמוקרטיה וזכויות אדם מסתתר מאבק אסטרטגי על השליטה במשאבי הטבע ושימור מעמד הדולר אל מול האיום הסיני. עבור טראמפ הכנעת ציר הרשע אינה מטרה אידיאולוגית, אלא כלי להבטחת עליונות כלכלית של ארה"ב ומניעת קריסת כלכלתה בעידן של תחרות גלובלית
החזרת לוחם היס"מ שנפל בקרב הגבורה בעלומים היא חובה ערכית שאין להטיל בה ספק. יו"ר ארגון אלמנות ויתומי צה"ל בקריאה למנהיגים ולציבור: לא מסיימים את המלחמה בלי לעמוד בהבטחה לבנינו - לא משאירים אף אחד מאחור
במקום להוביל אלטרנטיבה דמוקרטית אמיצה, בני גנץ בוחר שוב להשתמש בנציגי הציבור הערבי ככלי לניגוח פוליטי ולהעמקת הדה-לגיטימציה. הפניית הגב ליד שהושיט הציבור הערבי אינה רק טעות אסטרטגית, אלא כניעה לשפת הימין ומבחן שבו הממלכתיות הישראלית נכשלת שוב ושוב
הצעת החוק להכפפת הפצ"ר לרמטכ"ל מאיימת לרסק את שלטון החוק בצה"ל ולהותיר את המפקדים והחיילים חשופים משפטית בבית הדין בהאג וללא הגנה על זכויותיהם מול המערכת. פגיעה בעצמאות שומר הסף הצבאי היא לא משילות, אלא הזמנה לאנרכיה שתערער את אמון הציבור במודל צבא העם
חברי הכנסת בליכוד ממשיכים מדי יום להתקיף את מערכת המשפט, התקשורת ואת היועמ"שית. רובם מפחדים על הכיסא בכנסת הבאה ויודעים שזה מה שהמתפקדים אוהבים. יש סיבה ששר המשפטים לוין עלה לשיחה עם פעילי ליכוד והבטיח "להעלים" את בית המשפט אם יעיז להתנגד לו
המאבק על גרינלנד מסמן את חזרת הגאו-פוליטיקה הקשוחה. מה הוא מלמד על סדרי העדיפויות של וושינגטון - וההזדמנויות של ישראל?
בזמן שהעולם מחפש סדקים בצבא איראן, המנהיג העליון נשען על מפלצת שבנה במו ידיו - משמרות המהפכה. חוץ מלדכא את העם, הם גם מרתיעים את הצבא הרגיל מלעזור לו. כעת הכל תלוי בטראמפ: האם ייתן למפגינים את הסולם שהם צריכים או שייפול למלכודת הדיאלוג של טהרן?
בניגוד האינטרסים החמור שנוצר בין ראש הממשלה למדינה, נולדות יוזמות מטורפות כמו ההכרזה על החלטות בג"ץ כלא חוקיות. הנורא מכל הוא שנדמה שעדיין לא ראינו כלום: ככל שיתקדם משפטו של נתניהו, תגבר הנכונות לאחוז בשלטון בכל מחיר
בדרכו חזרה מאחוזתו במאר-א-לאגו, סיפר הנשיא האמריקני על פגישה מתוכננת עם מנהיגי איראן - אך לא שלל תקיפה טרם קיום הפגישה. מבחינת טהרן, מדובר במהלך הישרדותי מובהק שנועד לפתוח ערוץ דיפלומטי ברגע האחרון
ההכרזה של המשטרה היא צעד הצהרתי שיוצר עילת מעצר רק בישראל, ואינו מחייב מדינות זרות. בפני איינהורן עומדות 3 אפשרויות: התבצרות בחו"ל תוך ניצול הספקנות המשפטית בסרביה, הגעה להסדר משפטי מרחוק, או התייצבות מרצון שתנטרל את טענת ההימלטות
פגיעה באזרחים היא טבח או הגנה עצמית? מראות של הרוגים - אותנטיים או מבוימים? והפגנות התמיכה ברחבי העולם, אנטישמיות או מופת של סולידריות? תלוי אם מדובר בעזה או באיראן
בעוד שרחובות היבשת סערו למען עזה, המאבק הנואש לחירות בטהרן נתקל בשתיקה צורמת שלא נובעת מחוסר מידע, אלא ממחסום אידיאולוגי. כך החפיפה המקרית לאינטרס הישראלי יצרה שתיקה מוסרית אל מול משטר דיכוי המגדיר עצמו כאנטי-מערבי
הצעירים שצמחו בפריפריה אינם מחכים עוד לשוויון, אלא יוצרים אותו במו ידיהם דרך מנהיגות, מצוינות ושירות משמעותי. מתוך המכינות ועד לחזית הלחימה והעשייה החברתית, הם מוכיחים כי החוסן הלאומי של ישראל תלוי ביכולתנו להפוך את הפריפריה למנוע הצמיחה והנהגת המדינה
העתקת פרקטיקות צבאיות אל תוך היישובים הבדואים בנגב אינה רק כלי למאבק בפשיעה, אלא אסטרטגיה לעיצוב האוכלוסייה כ"אויב" לצורך שליטה פוליטית וקרקעית. השימוש במצור, מסוקים וירי חי בלב יישובים אזרחיים מסמן את שחיקת הדמוקרטיה והפיכתם של אזרחים למטרות ביטחוניות
ההחלטה להפוך את החינוך הפיננסי למקצוע חובה היא צעד חיוני למניעת פשיטות רגל אישיות, אך עומדת בסתירה להתנהלות המשרד בזירות אחרות. מהעדפת מוסדות ללא לימודי ליבה ועד להחלשת האוניברסיטאות, נראה כי השיקול הפוליטי גובר על הראייה הכלכלית הרחבה שהשר מבקש להנחיל
